גם בקטע הבא מספרו של שקולניקוב מתוארת יכולת הפירוק המושגי (= ניתוח להיבטים = אנאליזה) אשר קיימת בחשיבה המדעית אך נעדרת בחשיבה המיתית, והאופן שבו הפירוק הזה מאפשר לקשר בין דברים. במקרה זה מדובר ביכולת לראות כיצד אירוע אחד הוא סיבתו של אירוע אחר. קראו את הקטע וענו על השאלות שלאחריו: הסיבתיות המדעית יש בה יסוד של אנאליזה: אין דבר A בתור שכזה פועל על דבר B, אלא אספקט מסוים a שב-A פועל על אספקט מסוים b שב- B. ניוטון איננו מסתכל על הארץ המושכת אליה תפוח, אלא על מסה מסוימת המושכת מסה אחרת. אך זו הבחנה מושגית בדבר הנתון, המבודדת בו אספקטים שאינם נתונים בעין, וזאת אין המיתוס עושה. במיתוס, A גורם ישירות ל- B, ללא תיווך וללא אנאליזה. ולפיכך, אין במיתוס סיבתיות כלליות לתולדות כלליות, אלא רק סיבות ספציפיות לתולדות ספציפיות. ומשום כך גם אין המיתוס יכול להכיל השתלשלות הדרגתית או שינויים חלקיים, שהרי אלה שוב מניחים את האפשרות להבחין אספקטים בדבר המשתנה – למצער [=לכל הפחות] האספקט המשתנה לעומת האספקט השומר על זהותו. הקאטגוריה היסודית של המיתוס היא איפוא המטאמורפוזה: דבר הולך כולו, בבת אחת, לדבר אחר. בתיאור [המדעי של] הגרעין המתפתח לעץ, הגרעין הופך לעץ, באשר, בלשונו של אריסטו, הגרעין הוא עץ בכוח אם גם לא בפועל. במיתוס של דפני, לעומת זאת, העלמה הופכת לעץ באופן טוטאלי, ואין שום פיתוח של אספקט שהיה כבר קיים באופן-מה קודם לכן. המיתוס רואה איפוא את העולם כאוסף של כוחות ותולדותיהם, ולא כשיטה. הסיבות הן איפוא אד הוק [ad hoc=משומשות ומנוסחות לצורך מקרה מקומי נקודתי בלבד] ואף פרסונאליות במובהק: רצונו של אל זה או אחר, רצון שאינו מקבל שום הסבר, ואינו צריך שום הסבר [...] בזה הוא דומה לספרות. צורות ההאחדה היחידות המוכרות במיתוס הן אלו הנובעות מן ההשמעה של הסיפורים השונים בזה אחר זה. (שקולניקוב, שם) אם כן, המיתוס לא יודע להציע קישורים מהותיים בין התופעות הפרטיות ולחושבן במסגרת כוליות מערכתית. אבל בסופו של דבר גם הוא מסביר דברים! גם הוא מציע סיבות משלו לאירועים! כלומר, גם הוא מציע קישוריות משלו. מהו האופי של הקישוריות הזו שאיננה פנימית ומהותית לתופעות?