ההיפותזה המונואמינית הקלאסית לדיכאון ספגה ביקורת על היותה פשטנית. כיצד ההבנה המעמיקה יותר של תפקודי המונואמינים השונים בפסיכיאטריה, כמו דופמין, נוראפינפרין וסרוטונין, מציגה ניואנסים המאתגרים את התפיסה הבסיסית של "חסר" במוליכים עצביים?