For most human history, the carrying capacity for humans and other animals was:

כולנו קופים בסוף

התשובה לזה מופיעה בקטע הקריאה של החלק השמיני באתר הקורס

קיבולת נשיאה (Carrying Capacity) היא כמות היצורים (בני אדם או בעלי חיים) שהסביבה מסוגלת לתמוך בהם לאורך זמן – בלי שהמשאבים (כמו מזון, מים ומחסה) ייגמרו או שהמערכת האקולוגית תיפגע. במהלך רוב ההיסטוריה האנושית, בני האדם חיו כחלק מהטבע – כציידים-לקטים – והיו תלויים לחלוטין במשאבים זמינים, ממש כמו בעלי חיים אחרים. הם לא גידלו מזון, לא יצרו עודפים, ולא שינו את הסביבה באופן משמעותי. לכן, הקיבולת של הסביבה עבורם הייתה דומה לזו של בעלי חיים, כי היא הוגבלה לפי אותם תנאים טבעיים – כמה משאבים יש, כמה קשה להשיג אותם, ואיך האקלים משפיע.

During the Pleistocene, Homo sapiens operated under the same ecological bookkeeping that constrained wolves, aurochs and assorted megafauna: calories in vs. calories burned. Until agriculture rewired the energy budget, a valley could only feed so many warm-blooded bodies, opposable thumbs notwithstanding. Hence the capacity curves for humans and their dinner (or predators) were broadly congruent. In short: before grain surpluses and fossil fuels, we were just another mouth at the all-you-can-eat buffet—no preferential credit line. 🚬

אנשים וחיות שונים