בנושא של התאמה בין האדם לארגון, איזו גישה מתאימה יותר?

גישת יחסי האנוש: תנועה זו מדברת גם על ההתאמה בין האדם לארגון. גישה זו קמה כמתחרה לניהול המדעי של טיילור ומדגישה כי אנשים שונים עובדים בדרכים שונות וכי יש להתייחס להבדלים בינאישיים ולצרכים חברתיים ופסיכולוגיים כדי להשיג יעילות. • מוקד ויסות של היגינס: התיאוריה של היגינס מציעה המלצות יישומיות של "התאמת אדם-תפקיד בהתאם למוקד הוויסות". על פי גישה זו, יש לשבץ בעלי "מוקד התקרבות" בתפקידים המערבים יצירתיות ונטילת סיכונים, ובעלי "מוקד הימנעות" בתפקידים הדורשים דייקנות ועמידה בלוחות זמנים. התאמה זו הכרחית ליצירת מוטיבציה גבוהה יותר. • גישת הניהול המדעי של טיילור (ג): גישה זו אינה מתמקדת בהתאמה אינדיבידואלית, אלא ב"דרך אחת" (One Best Way) אחידה לביצוע העבודה על פי פרוטוקולים נוקשים, תוך הנחה שהמניע היחיד של כל העובדים הוא תגמול כספי.