עפ"י חוק החוזים תרופות מה הסעדים שניתן לקבל?

חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א–1970 – המכונה בקצרה "חוק התרופות" – הוא החוק המרכזי בישראל שמסדיר את הסעדים והפיצויים שצד לחוזה זכאי להם כאשר הצד השני מפר את החוזה. מטרת החוק: לקבוע את התרופות (סעדים משפטיים) שמוענקים לנפגע מהפרת חוזה – כדי להחזיר אותו, ככל האפשר, למצב שבו היה אילו לא הופר החוזה. התרופות (הסעדים) המרכזיות בחוק: אכיפה (סעיף 3) בית המשפט רשאי להורות על אכיפת החוזה – כלומר, לחייב את המפר לקיים את התחייבויותיו. זו ברירת המחדל, אלא אם מתקיים אחד החריגים שמצדיקים להימנע מאכיפה (כמו אי-אפשרות ביצוע). ביטול החוזה (סעיפים 7–9) הנפגע יכול לבטל את החוזה אם ההפרה היא יסודית, או אם ניתנה למפר ארכה סבירה והוא לא תיקן את ההפרה. לאחר הביטול, כל צד חייב להשיב את מה שקיבל (ככל האפשר). פיצויים (סעיף 10 ואילך) הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו כתוצאה מההפרה – בין אם החוזה נאכף ובין אם בוטל. הפיצויים נועדו להביא את הנפגע למצב שבו היה נמצא לולא הופר החוזה. פיצויים מבלי להוכיח נזק (סעיף 15) במקרים מסוימים, ניתן לתבוע פיצויים מוסכמים (אם נקבעו מראש בחוזה), או סכום קבוע עד 50,000 ש"ח גם ללא הוכחת נזק – במקרים של אפליה, לשון הרע, הטרדה מינית ועוד (בהתאם לחוקים משלימים). שיפוי – סעדים נלווים במקרים של הוצאות שהוציא הנפגע עקב ההפרה.