באיור שלפניך מוצגת סיטואציה בה מופיע תמרור איסור פניה שמואלה אך בו בעת החצים על הכביש מורים פניה שמאלה בלבד. החיצים השחורים הוספו להדגשה. דמיין כי אתה הנהג ברכב. טעות מהבנת המצב יכולה לנבוע מ:

קירבה (או סמיכות) - עצמים או אנשים שקרובים לאדם בזמן ובמרחב נוטים להיות משויכים האחד אל השני, ולהניח את התשתית לסכמה. לכן נקודות הסמוכות זו לזו נוטות להראות כקבוצה, בעוד שנקודות המרוחקות זו מזו אינן נוטות להראות כקבוצה. באופן דומה, שלוש הקשות תכופות במצילה מתלכדות לקבוצה בעוד ששלוש הקשות בהפסקות ממושכות - נשמעות כהקשות נפרדות[1]. דמות/רקע - בתוך הסכמה יש משמעות רבה לפרטים, לתפאורה של האירוע ולכל מה שיש ברקע. לפי ורטהיימר הרקע הזה משתלט בשלב מסוים על התמונה והופך לחלק משמעותי בתוך התבנית. הרקע הופך להיות ה- תבנית. דמיון - היצירה של תבנית של סכמה מנסה למצוא עיקרון משותף שיסביר את המציאות באופן שיהיה ברור יותר לפרט. כל הסימנים והמידע שמועבר יטופלו תחת אותו עיקרון משותף. סגירה (או סגירות) - גם כאשר המידע שמגיע אלינו הוא לא שלם, אנחנו ננסה לסגור אותו באופן שיתאים לנתונים שיש לנו כך שלתבנית יהיו גבולות ברורים ומוצהרים. אם הסגירה שיצרנו תתנגש עם המציאות ישנה תחושה כבדה של דיסוננס. פשטות - כל נתון שהפרט נחשף אליו מתורגם תמיד לרמה הכי פשוטה שאפשר, אם הפרט אינו מצליח לפשט את הנתון - הוא מתייחס אל המידע כאילו זה מידע מניפולטיבי. צמצום הדיסוננס - מצב של חוסר איזון בין משמעויות. במצבים שהפרט נאלץ להקנות משמעות באופן עצמאי למצב, הוא יפעל להפחתת הדיסוננס. מאחר שחוסר איזון גורם לבלבול צריך ליצוק לתוך התבנית של התפיסה משמעות ייחודית שתפתור את הבעיה, בדרך כלל אנו נפנה לשדה של אמונות, תפיסות ומיתולוגיות במרחב האישי שלנו. כאשר הפרט חווה חוסר איזון הוא יחפש תבנית שבתוכה יהיה הסבר, הוא בעצם יחזור לשורשים הבסיסים של המיתוס כדי לפתור את חוסר האיזון. המשכיות או רציפות- הנטייה של בני אדם היא לייצר רצף, המשכיות בין אירועים. אירועים לא מתנהלים באופן אקראי אלא יש ביניהם איזשהו רציונל מקשר. כאשר מנסים לייצר רצף בדרך כלל אותה הדמות תשחק תפקיד במשחק והנטייה היא לא לערבב בין הדמויות.

התשובה המדויקת ביותר מבחינת עקרונות עיצוב המערכת היא הפרת עיקרון תאימות הקרבה (Proximity-Compatibility Principle). הסבר לתיקון: על פי המקורות, העיקרון של "תאימות הקרבה" מתייחס למצב שבו יש "ריבוי תצוגות", וקובע ש"חשוב לקבץ תצוגות בעלות משמעות דומה" . המטרה של עיקרון זה היא לוודא שמידע שקשור לאותה מטלה מנטלית (קירבה מנטלית) יוצג קרוב פיזית (קירבה מרחבית) ויהיה תואם (Compatible) כדי למנוע טעויות ולחסוך את עלות העברת הקשב . בסיטואציה המתוארת, ישנה מערכת (הכביש והתמרור) שמספקת לנהג שתי "תצוגות" שונות לגבי אותה מטלה בדיוק – ההחלטה לאן מותר לפנות: החיצים על הכביש (המורים שמאלה). התמרור המוצב בצד (האוסר פנייה שמאלה). הפגם העיצובי החמור בסיטואציה זו הוא ששני מקורות המידע, שאמורים לעבוד יחד ולספק הנחיה אחידה למטלה אחת, מספקים מידע סותר וחסר תאימות (Incompatible). הנהג שממקד את הקשב שלו בחיצים הברורים שעל הכביש, מקבל מסר אחד, ובשל חוסר התאימות בינם לבין התמרור, הוא עלול לפרש את המצב בצורה שגויה לחלוטין ולבצע טעות. לכן, בעוד שציפיות הנהג (עיבוד מלמעלה-למטה) אכן גורמות לו להסתמך על מה שהוא רואה, הכשל ההנדסי-עיצובי המובהק שמכשיל אותו כאן ויוצר את הבלבול הוא הפרת תאימות הקרבה בין האלמנטים השונים של התצוגה במרחב .