גורמי אנוש

למה התשובה זה לא כל התשובות נכונות?

קירבה (או סמיכות) - עצמים או אנשים שקרובים לאדם בזמן ובמרחב נוטים להיות משויכים האחד אל השני, ולהניח את התשתית לסכמה. לכן נקודות הסמוכות זו לזו נוטות להראות כקבוצה, בעוד שנקודות המרוחקות זו מזו אינן נוטות להראות כקבוצה. באופן דומה, שלוש הקשות תכופות במצילה מתלכדות לקבוצה בעוד ששלוש הקשות בהפסקות ממושכות - נשמעות כהקשות נפרדות[1]. דמות/רקע - בתוך הסכמה יש משמעות רבה לפרטים, לתפאורה של האירוע ולכל מה שיש ברקע. לפי ורטהיימר הרקע הזה משתלט בשלב מסוים על התמונה והופך לחלק משמעותי בתוך התבנית. הרקע הופך להיות ה- תבנית. דמיון - היצירה של תבנית של סכמה מנסה למצוא עיקרון משותף שיסביר את המציאות באופן שיהיה ברור יותר לפרט. כל הסימנים והמידע שמועבר יטופלו תחת אותו עיקרון משותף. סגירה (או סגירות) - גם כאשר המידע שמגיע אלינו הוא לא שלם, אנחנו ננסה לסגור אותו באופן שיתאים לנתונים שיש לנו כך שלתבנית יהיו גבולות ברורים ומוצהרים. אם הסגירה שיצרנו תתנגש עם המציאות ישנה תחושה כבדה של דיסוננס. פשטות - כל נתון שהפרט נחשף אליו מתורגם תמיד לרמה הכי פשוטה שאפשר, אם הפרט אינו מצליח לפשט את הנתון - הוא מתייחס אל המידע כאילו זה מידע מניפולטיבי. צמצום הדיסוננס - מצב של חוסר איזון בין משמעויות. במצבים שהפרט נאלץ להקנות משמעות באופן עצמאי למצב, הוא יפעל להפחתת הדיסוננס. מאחר שחוסר איזון גורם לבלבול צריך ליצוק לתוך התבנית של התפיסה משמעות ייחודית שתפתור את הבעיה, בדרך כלל אנו נפנה לשדה של אמונות, תפיסות ומיתולוגיות במרחב האישי שלנו. כאשר הפרט חווה חוסר איזון הוא יחפש תבנית שבתוכה יהיה הסבר, הוא בעצם יחזור לשורשים הבסיסים של המיתוס כדי לפתור את חוסר האיזון. המשכיות או רציפות- הנטייה של בני אדם היא לייצר רצף, המשכיות בין אירועים. אירועים לא מתנהלים באופן אקראי אלא יש ביניהם איזשהו רציונל מקשר. כאשר מנסים לייצר רצף בדרך כלל אותה הדמות תשחק תפקיד במשחק והנטייה היא לא לערבב בין הדמויות.

התשובה המדויקת ביותר מבחינת עקרונות עיצוב המערכת היא הפרת עיקרון תאימות הקרבה (Proximity-Compatibility Principle). הסבר לתיקון: על פי המקורות, העיקרון של "תאימות הקרבה" מתייחס למצב שבו יש "ריבוי תצוגות", וקובע ש"חשוב לקבץ תצוגות בעלות משמעות דומה" . המטרה של עיקרון זה היא לוודא שמידע שקשור לאותה מטלה מנטלית (קירבה מנטלית) יוצג קרוב פיזית (קירבה מרחבית) ויהיה תואם (Compatible) כדי למנוע טעויות ולחסוך את עלות העברת הקשב . בסיטואציה המתוארת, ישנה מערכת (הכביש והתמרור) שמספקת לנהג שתי "תצוגות" שונות לגבי אותה מטלה בדיוק – ההחלטה לאן מותר לפנות: החיצים על הכביש (המורים שמאלה). התמרור המוצב בצד (האוסר פנייה שמאלה). הפגם העיצובי החמור בסיטואציה זו הוא ששני מקורות המידע, שאמורים לעבוד יחד ולספק הנחיה אחידה למטלה אחת, מספקים מידע סותר וחסר תאימות (Incompatible). הנהג שממקד את הקשב שלו בחיצים הברורים שעל הכביש, מקבל מסר אחד, ובשל חוסר התאימות בינם לבין התמרור, הוא עלול לפרש את המצב בצורה שגויה לחלוטין ולבצע טעות. לכן, בעוד שציפיות הנהג (עיבוד מלמעלה-למטה) אכן גורמות לו להסתמך על מה שהוא רואה, הכשל ההנדסי-עיצובי המובהק שמכשיל אותו כאן ויוצר את הבלבול הוא הפרת תאימות הקרבה בין האלמנטים השונים של התצוגה במרחב .

ההבדל בין התצוגות פנימה-החוצה (Inside-Out): זוהי התצוגה הסטנדרטית ברוב המטוסים. המטוס במרכז התצוגה קבוע, והאופק (הקרקע) זז מסביבו. זה מדמה את מה שהטייס רואה מחלון תא הטייס. החוצה-פנימה (Outside-In): התצוגה מדמה מצב שבו הצופה עומד מחוץ למטוס ומסתכל עליו מהצד. הקרקע קבועה, והמטוס הוא זה שזז ומשנה זווית ביחס אליה. 2. ממצאי המחקר והסברם לא טייסים: עבור אנשים ללא ניסיון, תצוגת החוצה-פנימה היא אינטואיטיבית יותר. המוח האנושי רגיל לתפוס את עצמו כזז בתוך עולם יציב, ולכן קל להם יותר להבין את מיקום המטוס כשהוא זה שנע על רקע קרקע קבועה.

למה?

להלן ההסבר המבוסס על המקורות: 1. הגדרת המושגים: ◦ מודל מנטלי: הדרך שבה המשתמש תופס את המציאות ואת אופן פעולת המערכת (הציפיות שלו),. ◦ מודל קונספטואלי: האופן בו המערכת פועלת בפועל והלוגיקה שעל פיה היא תוכננה,. 2. הקשר ללמידה: ◦ המקורות מציינים כי כאשר יש התאמה בין המודל המנטלי (מה שאנחנו מצפים) לבין המודל הקונספטואלי (איך שהמערכת מתנהגת בפועל), המערכת נחשבת אינטואיטיבית והמשתמש יכול לנבא את הפעולות מבלי צורך ללמוד את המערכת. ◦ לעומת זאת, תהליך למידה נדרש דווקא כאשר יש פער בין המודלים. המקורות מסבירים כי "תהליך לימוד נדרש לא פעם כדי להתאים את המודל המנטלי של המשתמש למודל המערכת (הקונספטואלי) בפועל". לסיכום: אם תהליך הלמידה ארוך, הדבר מעיד על כך שהמשתמש נדרש למאמץ קוגניטיבי רב כדי לגשר על הפער בין איך שהוא חשב שהמערכת עובדת (המודל המנטלי) לבין איך שהיא עובדת באמת (המודל הקונספטואלי). מכאן שהמודלים שונים זה מזה. אם הם היו זהים, השימוש היה אינטואיטיבי והלמידה קצרה או אפסית.

למה????????????????????????????

1. מאפייני עיצוב לטירונים (משתמש חדש): המקורות מציינים כי עבור משתמש חדש, יש לספק הדרכה, עזרה מכוננת, משוב אינפורמטיבי ושימוש בתיבת דיאלוג. מטרת תיבת הדיאלוג היא להנחות את המשתמש, לוודא כוונות ולספק מידע ברור, שכן המשתמש החדש זקוק ליד מכוונת ופחות למהירות. 2. מדוע האפשרויות האחרות אינן מתאימות לטירונים? ◦ מספר הקשות מינימלי: המקורות משייכים מאפיין זה למשתמש מיומן (Expert), אשר מכיר את המערכת ושואף ליעילות ומהירות עבודה. ◦ משוב קצר ולא מפריע: גם מאפיין זה מומלץ עבור משתמש מיומן, שאינו זקוק להסברים ארוכים ורוצה שהמערכת תגיב מהר מבלי לעצור את רצף העבודה שלו. לעומת זאת, טירון זקוק ל"פידבק אינפורמטיבי" ומפורט. ◦ מילוי טפסים: באופן כללי, המקורות ממליצים על העדפה של תפריטים על פני מילוי טפסים כדי למנוע טעויות, המלצה הרלוונטית במיוחד לטירונים הנוטים לשגות יותר. לסיכום, ממשק לטירונים צריך לתמוך בתהליך הלמידה ובמניעת טעויות באמצעות כלים כמו תיבות דיאלוג, בעוד שממשק למומחים מתמקד ביעילות ומהירות (קיצורים, מיעוט הקשות ומשוב מינימלי).

א או ד נכון פה ?

המשפט השגוי הוא: "לאורך זמן, תדירות נמוכה של הופעת גירויים תגביר סיכוי לזיהויים" להלן ההסבר המבוסס על המקורות, המפרט מדוע משפט זה שגוי ומדוע האחרים נכונים: 1. למה המשפט שגוי? על פי המקורות, בקשב מתמשך, כאשר תדירות הופעת האירועים היא נמוכה, הקושי לזהות את האירוע עולה,. כלומר, תדירות נמוכה מפחיתה את הסיכוי לזיהוי, בניגוד למה שטוען המשפט בשאלה. 2. הסבר לגבי שאר המשפטים (שהם נכונים): ◦ לגבי אירועים בולטים: המקורות מציינים כי אחד המאפיינים בזיהוי מטרות הוא ש"אירועים בולטים יזוהו בצורה קלה יותר",. ◦ לגבי סבירות לפספוס: המקורות קובעים כי "ככל שמשך הזמן בו נדרש מאדם לשמור על מיקוד כך הסבירות לפספוס תעלה",. ◦ לגבי חוסר עוררות: המקורות מסבירים כי כאשר האדם לא נמצא במצב של עוררות מספקת (תת-עוררות), הדבר "יכול להוביל לביצוע פעולות אוטומטיות שגויות ולא מבוקרות",.